זה מתחיל כאינטרו לגרסת הופעה חיה משוגעת. הקהל במתח, עומד ומשתהה מול הבמה. מקשיב ומתרכז ואז נלכד. הגוף מיקשה אחת כעם רב, נעים, נעים יחדיו. ובנפרד. במבט על זה נראה כמו צויר בחי ביד אומן, עשבים דקיקים כמו מתפללים ברוח רנסנס. בתוך השקט הראשוני פה ושם מתחילים לשיר לעצמנו בלב, ואז נשמע זמזום ואוו ואההה וחיוכים של הסכמה וידיעה, זה השיר הזה המהפנט והסולו המפנק, קימוט הלחיים ושפתיים מתעקלות בזוית כלפי מעלה והמותניים זזות לרוחב והראש עושה לא הכי חיובי שיש ועיניים נעצמות והזרועות המחבקות, מחבקות ומונפות. הגיטרה מתנחלת על הסולו עוד שעה ואז מוסרת למתופף במסירה הכי שלווה ויש קצב שסוחף והקהל כמו לגיון מכסה את המדשאה האדירה. ויש אמון מכל כיוון וידיעה שמכאן הכל ממשיך לאלף רקיעים כשכבר כולם בתשואות של הוקרה מצטרפים ורוקעים ונטרפים ומאבדים את השיווי והמשקל והכלים בבת אחת באים לסיום אחד נפלא. התפוצצה עלינו כל ההפקה.

בסיומה נצא בהיי וסימנים של דאוון נמוך יתפסו את מקומו.
מי בכלל יתן לנו לישון אי פעם אחרי שהיינו ברומו?