לבודדים אנסה לספר, שהגעתי לכאן ואני מבינה מהיכן
ממה עשויות הדרכים בהן עברתי ואילו תמרורים הודיעו לי לאן לפנות
מאילו התעלמתי בגסות ואילו עוררו במוחי שאלות קשות
בו בזמן שמבטי יורד אל כפות רגליי ואני מזהה אותן צועדות
עקב מותיר שקע בעפר וקצות האצבעות סימן נוסף צמוד
וכך, כשתבנית צעדיי משתנה בהתאם למשקל גופי והרהורי נפשי
התוודעתי לחנות היד שניה שהפכה לי למקור היחיד למלתחתי
וכל בגד מספר לי סיפור אותו אני בוחרת לעטות לגופי
וסיפור אחד מתוכי מותירה בחנות, בידי הזבנית, שומרת סוד
וכשאני יוצאת את פתח החנות ופורעת את פרודות האוויר
תמיד זוכרת לאן אני מבקשת להגיע ובאתי מהיכן
זה משול לשען המכוון את הזמן, איני מוצאת בזה משהו מובן
מודעות שהיא תמיד שבריר שניה קודמת למעשה ידיי
וברגעים שהיא חומקת אני נקלעת בטעות
למחוזות אפלים של ריקנות קרה, ועצבות
וכשהאנושות כולה סביבי נדמית כאילו מתפקדת מעצמה
התחמקות מהשוליים, מכתומים מהבהבים, והסכמה סתומה
אין לי הוכחות מה שיקרי ומה אמת, רק מלבושים חדשים
לגופי העירום, כשאתהלך במסדרונות שבין חדרים ריקים
בהם גם האימה הגדולה ביותר מתערה, סודקת המחיצות
מהמעמקים אני שולפת את עצמי ומקלפת כל שריד שלה מהקירות
הדרך היחידה לצבוע דף חדש, היא לגרד הכל היטב
בנייר זכוכית מושחז, בכוונה, בהבנה של כמה מדלל להוסיף
וכמה הגוון צריך להיות ברור, אני כותבת בעצמי את הסיפור.
זה לא סוף של פרק, זו רק התפתחות משנית לעלילה המרכזית
המפלצות שרק נולדו עמוד קודם, כעת יתמוססו לי בין האצבעות
אין לי ראיות חותכות מה יציב ומה שביר, רק מלבושים חדשים
לגופי העירום, כשאתהלך בחולות צהובים ואתן בהם עקבות.