לא היתה זו הדרך המשונה ביותר לבוא הנה. עם זאת פחות שגרתית מהמקובל. משישה יצאו בלונדי אחת ובלונדי שתיים, וארבעה אחים שעלו לשמיים שלושים ושמונה חורפים משונים, הכי טוב לדמיין שאנחנו עדיין באותה רכבת הרים, כמו שאבא ואמא לקחו אותנו פעם לפארק ההוא בהולנד עם הפיות והסוכר ושדונים מפוסלים, פה כבר לא פוגשים אותם בחצרות עצובות ואדני פרחים מפלסטיק אצל השכנים. מנסה להבין כשליבי בכף ידי חיה בסרט באורך בינוני שמתרוצץ בתוך ראשי חושבת שמגיע לי כוכב שלישי על הצלילות בשנתות המסמנות את נשמתי, רוצה לצעוד על שביל חיי ולדעת שהשארתי סימנים בדרך, לפעמים זה מדויק ובימים של הבערך מדלגת בזהירות, נוכל לעמוד יותר קרוב זו הגאות של הימים האחרונים שמציירת לי פתח לעזוב ושוב לחזור, מצד שני לולא היו מלמדים אותי לקרוא לא הייתי יודעת לכתוב מה אמתי ומה הזייתי, כשחלק ממך נטמע בתוך נפשי בחלומות שלי את מופיעה ואני מספרת לך מה חדש ומה סופי, שלושים ושמונה שיחות של מזל טוב, אם אפשר להחשיב את הראשונה והשניה כשיחה או הברות שפה סודית של תינוקות, בלול מעץ, שחור לבן וקצת סגול היום נתקלתי בכמה מהן כשחיפשתי משהו במגירת הזכרונות הרגשתי את הגעגוע קצת עוקץ שלושים ושמונה זה אפילו לא מספר עגול, ומי בכלל רוצה לדעת את הכל. מזל גדול.