לא אכתוב על אהבה.

מהיום אכתוב על אבל, על אמפתיה. על הרס תרבויות וכלכלות חרבות. על יוקר המחייה והשחיתות הנוראה, על שוחד וגניבה, על תרמית והונאה. אכתוב שקצתי בתורים ארוכים שבסופם קופאית ממורמרת, מהמזגנים המקפיאים בחנויות ענק, אכתוב על הקידמה הממהרת. אכתוב על העובדה ששוב נגמרו הפיתות החמות במדפים דווקא כשמגיע תורי לקחת, על השירות של הוט, על זמרים מתים, וסתם זקנים, כי משום מה הם סתם. אכתוב על סילבסטר והקדוש וולנטיין שזכו לאהדת שתי דתות (לפחות), על מדחיקים למיניהם, על הסוציאליזם שבנכר, על מהומה על לא דבר. אכתוב על האימה, על דונלד טראמפ שנתלה על קירות, וירטואלים. על תופעת הרשת התורנית, נמחא כפיים. אולי אכתוב על תהפוכות גורל, על ההורסוקופ היומי המתוסכל. על ייסורים שקטים, על נחמות גדולות, אכתוב על אנשים שאין מי שיפתח להם את הדלת כשהם באים הביתה, על דרכים לא סלולות. אכתוב על הפחדים שנשפכים לביוב ומתערבבים במי התהום, על אמיצים שמפלסים להם פתח בתוך הגיהנום. גם על תפוחי אדמה שהופכים לחמין או לצ׳יפס, בתנור אם אפשר, על רשימת קניות שלא משתנה, על אספרסו תמיד בלי סוכר. אכתוב על זכוכית המגדלת שמרחפת תמיד מעל הארץ בה נולדתי, על הצביעות בחוץ בפנים, על מומים בנפש, מומים באדמה, זן נוסף שנכחד והאמת שפעם פגשתי. אכתוב על החובות שמסיידים לנו את העורקים, על הישגים קטנים, וגדולים, וניסים. אכתוב על כל מי שהלך אי פעם, ואלו שתמיד נשארים. אכתוב על השתיקות.

גם על משוררות בתרדמת אכתוב, ולמה אין עוד מלאכים.