היי את.
איך בכל פעם מחדש מבלבל אותי הניגוד בין הכובד שבך, כובד הראש והיציבות השלווה שיש בך, לבין פתאום קלות התנועה והטלטלות האלה והזינוקים הלא צפויים שלך, לא צפוי אפילו לך. אני רוצה שיהיו לי עשר פרשיות יחסים שונות איתך, למה לא. ושכל אחת תדובב ותצעיק בי איש אחר לגמרי, איש לא מוכר לי. בשביל זה אנשים מתחברים זה לזה, לא? אני מבקש יותר מידיי? אולי. אבל למה להסתפק במועט, ממילא כל החיים שלנו אנחנו רק "מסתפקים" ואיתך אני רוצה לגעת בכל ובתנועות רחבות ונדיבות, כאילו שזאת הפעם האחרונה בחיי. די, די כבר להדק אגרופים, הסודות האפלים שלנו תמיד קטנים יותר ממה שנדמה לנו, אז תני, תני אותך בלי מעצורים.
אגב, את מחמיאה לי מידי פעם ולוטפת ככה וככה. ובכן. הגיע הזמן לדיון אלגנטי בנושא. מחמאה ממך היא תמיד במקום ותמיד מקסימה ותמיד מעלה חיוך על שפתי.
ובכל זאת, יקירה, אני מבוזבז ומתבזבז.
אני כותב לך מילים כאלו יפות, כל כך אמיתיות ולבביות. כאלו שבאות מהלב ומהרסות ומחרבות כליות ובדידות.
ואת? את בשלך.
אני יודע שהתרגשת. אבל אני? אני חש מזוהם ומנוצל.
אין. ידעתי שלאנשים כמותי אין מקום בעולם.
אבל מנורה נדלקה מעל ראשי והארה הנצה במרומי פדחתי.
ראי נא יקירה. אכן. פלירטטתי איתך וראיתי שכלו כל הקיצים וכבו כל הגיצים. איך אעשה אותך שלי?
ואז ידעתי שעלי לשוב ולקרוא ולהפעיל את האינטלקט הפראי שלי. זה שאני כה מפורסם בו.
זהו. זה בא לי.
אני יודע.
תקשיבי לי יקירתי. פתחי עיניים יפות וגדולות, סכי אוזנייך בשמן וקראי בשקיקה מילותי הבאות:
אני. כן, אני, אנוכי, עצמי, ווטאבר… נחשב לאומן מין אוראלי מהמשובחים והטובים שיש.
מחמאות רבות ומחיאות כפיים סוערות קבלתי. לא אתחיל לפרט מחשש לצנעת הפרט והנייר שיסמיק.
אני מבטיח לך מקסימה אחת שכמוך חוויה אוראלית סוערת בה תשכבי על גבך, ליבך עולה על גדותיו, צמרמורת בגופך ואת עסוקה בלהתנשף ולהודות לי על שהתעקשתי.
כן כן.
ועכשיו כשפרסתי בפנייך את מלוא האפשרויות. איך תגידי לא?
וכשתרצי לצעוק ולצרוח, אני מבקש להזכיר לך שאת זו שהעלית את בקשתך שאבוא שוב ושוב.
ואם תאהבי אותי עד מאוד ותרצי בי עד כלות, אוכל להראות ולהדגים לך אף את הסימנים המסחריים שלי (ששמעם יצא למרחוק) והם: מחול הדיונונים והתנועה הסיבובית הנסוגה. אני לא יודע אם תוכלי לעמוד בהם ובשילובם התקיף עם הבטחתי הקודמת בנדון, אבל לפחות יש לך למה לשאוף.
אני.
על שפת העולם 