כואב לה הראש. היא לא יכולה לקרוא, לכן היא כותבת. הספר פתוח מולה, פרוס ופצוע כממתין לגאולה, המילים יפות, צרורות יחדיו במין מתכון ובו רכיב סודי שהופך אותן מקסימות במיוחד, כמבקשות ללטף את הלב המתעכב בהן. השולחן מולה הוא השולחן החם. מדי פעם מתיישב לידו ברנש, מוהל סוכר בכוס חד פעמית, זורק לכיוונה מבט שומם, וממשיך לערבב ולערבב עד שאין זכר לסוכר מלבד סתימות העורקים שצופן לו העתיד. הברנש מסתלק לא לפני שהוא מספיק לזרוק לכיוונה מבט אחרון, והשולחן שוב מיותם. הי אדוני, היא קוראת אליו בדמיונה, בוא אסוף את המבט שלך. לא מנומס לפזר דברים על הרצפה.
כואב לה הראש. היא רוצה לכתוב את כל הניחושים שלה על מי האנשים סביבה, להמציא להם חיים שהגתה בו ברגע. היא תפסה את השולחן המועדף, אז אנשים מסתפקים בשולחן הקטן, שלידה. אלו השעות בהן הורים לדרדקים באים לטבול מעט באווירת התל אביב שלה. תרבות דקה וידענות, לצד סלט וטחינה, תפוזים ולחם אגוזים, מעודכנים כולם ומחליפים בלהט מחשבות, הוגי דעות או לכל הפחות מצטטים של אחרים. אין מוסיפים גרשיים כשמשוחחים. שוב נתפס השולחן החם. גבוה, שברירי ומיותם.
כואב לה הראש. אנשים מצופים מזל טהור, היא חוקקת את המשפט במוחה, מקפלת פינה דמיונית של דף ושומרת לאחר כך, כשיחלוף הכאב ראש. בינתיים מנסה לדמיין כיצד נראה אשכול ענבים עטוף בשמיכה. מהבחור שהתיישב בשולחן החם נוטף ניחוח חזק של בושם, והריח שולח לכל עבר זרועות תמנון שקופות, כחייזר שרוקד בלי שליטה, חודר דרך אפיהם של הנוכחים ומסתנן בשקט, כשאיש אינו משגיח.
כדאי לך להיות איתי, אמר לה מישהו. יש סיכוי שאתאהב בך. כל כך מתוכנן, מוכוון, חסר נשימה, חשבה. איך הוא יודע? כאילו מבקש ליצור מציאות, נוכח היופי והחומר והכסף המרכיבים את קירות העולם. העולם כולו. העולם שלו. כאילו מתיך חול לזכוכית ואומר לעצמו איזו צורה מצויינת תצא מזה בסוף. אבל בעולמה יש יופי שאינו עולה כסף.
והיא כותבת. ערימות על ערימות, שורות שורות צפופות על דף, בכתב יד, רך מתלטף, מתפתל, מסתלסל. חד, מלוכסן, מבולגן, מתעקל, מתבלבל.
זה לא ילך בינינו. לך יש מפתח, ולי אין מנעול.