ארבעה עמודים לפני סוף הספר. ארבעה עמודים לפני סוף הסיפור, החזרתי את הסימניה למקומה, כמנצחת בקרב אבוד, וסגרתי את הספר. פתאום נזכרתי שהחמאת לי על הכתיבה שלי. תלת פאזי אמרתי, אתה הסכמת וחיזקת. בתוך הסיפור אני צוחקת, או על סף בכי. רק סף. כשאנחנו על הסף, יש לנו אפשרות בחירה. לסגת או להתקדם. לפעמים אני לפתע לא מחבבת את הגיבור, בדעתי עולה רעיון שהוא יכול היה לבחור אחרת. ואז הגיבורה שלו חוזרת אליו, אחרי שנתיים. טווח זמן מוזר הוא שנתיים. כאילו מוסכמה לא ברורה, נלחשת בליבותיהם של הבריות, שנתיים. שנתיים אהבתי גבר אחד, יותר מכל מי שאהבתי בחיי. ואז הוא הלך וזמן מה אחריו אתה צצת. מדי פעם אני מרימה את הראש ומביטה ביושבי בית הקפה שלי. בית הקפה של שישי בבוקר. אשה יפה עם עיניים כחולות, שיער שחור חלק וארוך וקמטי הבעה, מקשיבה קשב רב לגבר שיושב מולה. במקומו הייתי עוצרת את שטף הדיבור ומנשקת אותה. המלצרית חולפת ובעיניה שאלה. קפה? החזרתי את עיניי לסיפור. בספר אני יכולה להסכים ולחלוק, לשמוח ולהיעצב, להיאבד ולהימצא. לחשוב עליך. כל כמה עמודים נכתב משפט שאני רוצה לציין באזניך. למה?
אולי אסיים את הספר.
‏בסוף הסיפור היה פיגוע. בדיוק כשחשבתי שהכל מסתדר, שהגיבור זוכה בגיבורה שלו, שסכסוכי הנפש מתיישבים, שהשלווה חוזרת לארץ הקשה. פתאום פיגוע. הגיבור שלא אומרים את שמו, השליך את חולצתו המוכתמת מדם לפח אנונימי.
אולי אמשיך לשבת. אולי אבהה בחלל ומבטי יילכד במבטו של אחר והוא יקום ויבוא לעברי. יאמר מילים חסרות משמעות, יתיישב, ונצלול שנינו לשיחה קדמונית על כלום. לא צריך הרבה כדי לצלול למקומות בהם הלב מוצא מרגוע. רק את המבט הנכון בזמן המתאים. אולי היית אתה יכול להיות הגבר הזה, בזמן אחר. עוד שנתיים.
אמא התקשרה ולא עניתי. שוב. הפעם לא שלחתי הודעה לאקונית כדי שהיא לא תתבלבל ותחשוש שאני מסננת אותה. כאילו יש צורך בהודעה כזו כדי שמחשבה כזו תצוץ במוחה. במקומה הייתי חושבת כך. אתקשר אליה אחרי הקניות. אחרי שאעשה משימות של מבוגרת אחראית, כשמילותיו של הסופר המת כבר יתמוססו בדמי כמו האהבה שלנו המדשדשת. אולי אני סתם מטושטשת.
ובעצם בדיתי אותך מבין השורות ואינך באמת קיים.
לא בא לי לקום וללכת.
מרגישה צורך לאחוז בהלך הרוח שהתהווה בי כדי למצוץ ממנו כל מנעד הרגשות שנקרע בי. מי צריך סמים כשיש מילים שמורכבות למשפטי עלילה שתזרוק אותי מצד אחד של העמוד לאלף אחרים.
מוצאת עצמי נשזרת בשקט של הספרים המסתיימים. במקום מסוים מצאתי אושר ואושר נזרעים.