מעולם לא פגשתי סיפור אהבה שלא היתה לו אחיזה במציאות.
וכשאני אומרת אחיזה, עליכם להבין כי חייה של אותה אהבה, תלויים בכך שהידיים לא ירפו, ולו לרגע, שמא תיפול ותאבד.
ומציאות, קשת עורף היא.
מחליקה קירותיה ומבטלת כל זיז אפשרי, כל בליטה, כל מדרגה. מתעקשת כי דמיון, כי בדיה היא, והזויה.
לכן, באותם רגעים בהם סיפר לה על הסוד ועל המגירה, לא יכלה שלא לחשוב על כל אותם סיפורי האהבה בהם פגשה, ותהתה, בינה לבינה, מדוע שיווה להם מראה כל כך סטרילי ומנותק, לעומת זה, שלה.
על שפת העולם 