נותנת

אל תתן למחשבותותיך להתיש את ראשך היפה, הזמן יחלוף כאילו אינו מחובר לדבר ודבר אינו מחובר לו מלבד האדמה הזזה כשהיא מחסירה ממנו פעימה מדי שנה. שנה נוספת באה אל קיצה, מותה נקבע ממש עוד רגע ולא על ידי רופא מוסמך אלא על ידי עונותיה שלה, הנה הכאן והעכשיו באים לקרוא עליה קדיש ולהניח לראשה מצבה ואני משתדלת כמעט ולא לחשוף לאוויר את ליבי הבוחש בך, חמצון עדין משחיר את קצות בלוטת הדמעות ומחדש את העור מהמלח המתאדה.
אל תניח את אמונך במערום בקרן חדר נעול, חדרים נעולים סופם להתמלא אבק ולמות ולשמור בתוכם גזרי דפים מצהיבים מלאים בכתבי יד עשירים שרק הזמן ידע לתרגם והרי הזמן אינו מחובר לו דבר גם לא מתורגמן שכבר יצא לפנסיה וסופר את קצבתו דלת המזומנים, אלו לבטח צללים מתארכים של יומו האחרון או הראשון של החיים האחרים, שיחות קטנות ספסלי עץ מתקלפים ואורות מטפסים במעלה גזעים שעטו על עצמם טבעות לרוב והשירו מעליהם עלים אינספור פעמים.
אל תשכחי את תכניותייך על הדלפק בחנות בה רכשת לך ג׳ינס חדש והדוק, כשהזבנית ממלמלת לעצמה מרמור סתמי והשיר הבוקע מרמקולים בלתי נראים מספר לך את הרהורייך והמזוודות שארזת בקפידה ליל אמש, את לא יודעת מתי תזדקקי להן, לתכניותייך, כשתתהלכי לך בפסאז׳ ותטבעי בעשרות שיחות הסרק שנמרחו על הקירות הסובבים לטייח את כל השיכחות של אלמונים שלא תכירי לא הכרת ולא תהית על היותם.
אל תותירי את כל ההתחלות בלי להביא אותן ליעדן בעוד את רואה אל מול עינייך את הפרק האחרון בו הן כותבות את סיומן, הרפי מעט מהזוית המצרה על שאינך רואה, הניחי לזמן הוא הרי יודע בעל פה לספר על נבואות שבא יומן.