ובבוקר באת אליי עם החלומות שלך, ספוגים בסדין הפלנל הריחני, מתערבבים בפסים הכתומים אדומים החוצים אותו. באת אליי ככה, פשוט דחפת לי את הסדין מול הפנים ואמרת לי – ראה, כל החלומות שלי זלגו מתוכי בלילה וכעת הם ממלאים את המצעים.
שאלתי אותך, איך זלגו? אמרת לי, הם התנפצו אליי בלילה, כפי שחלומות עושים, ונצמדו לי לכפות הידיים, במורד הבטן, לנחיריים, מיסכו לי את העיניים. אז התחלתי לבכות, סיפרת לי, והראית לי בידייך כשאת מציירת לעצמך פסים פסים בלחייך.
והמבט הארור שבעינייך, חומות כדבש בשמש אמצע חורף, כל תהומותיי קיבלו משנה תוקף בארובותייך, ידעתי שאת רצינית. ראיתי לפתע שבכית.
אבל איך יצאו החוצה? הקשיתי. ענית לי, אינך רואה? הם מצאו את הפרצה המושלמת, מעולם לא היתה כל דרך אחרת.
כעת את יושבת מכורבלת בפינה הקבועה שלך על הספה. הבאתי לך שוקולטה חמה בדיוק כפי שאת אוהבת, ואת המצעים תליתי על כסאות העץ הכבדים שבקצה הסלון, שיתייבשו באוויר החם של המזגן.
אני כבר יכול להריח את הסוד, מתפזר בכל הבית.