באותו רגע שהשיר מתחיל זז ראשה אל עבר החלון. והנוף עובר כסרט בו מתחלפת תפאורה, עצים משפילים ראשם ומתכווצים לרהיטים, העננים נוטפים מתמוססים מתייצבים כווילונות מעומלנים, השמש מערפלת מבטה מחשיכה עוצמתה מצטמצמת לאור נרות מרצד על הקירות המתרוממים מפני האדמה הבוצייה. בית מגבש עצמו לצורה על אופק מבטה. הכל הווה שם. גם אתה.

ואיש אינו חושד בה שאיבדתה את שפיותה. בשקט של הלילה, כשכבר כיבו את האורות בשכונה, נדמה לה ששמעה חתול מטייל לו בסביבה, כבר לא חם. יש משהו מאד מוכר בהרגשה הזו, יש משהו בה הכי מוזר. מפלחת את הבטן מחניקה הנשימה, זאת לא היתה הכוונה שלה בלאבד קצת אחיזה, במציאות. פה ושם עושה לה חשק קצת למות.

עדיין לא חצות. והיא איבדה עניין בהווייה הזאת. אולי מחר בבוקר יתעורר בה שוב החשק, לנסות.

כאילו אין כזה דבר, הבוקר יהיה כאן גם מחר, גם כששלנו יגמרו שנים רבות קודם. הדרך אל האושר נמצאת במקום בו לא חושבים יותר מדי, יותר מאוחר אולי תוכל למצוא כמה פינות אליהן טרם הגיעה, למצוא בהן פיסות אבק וחלקי צעצועים שנשכחו, ממש כמוה ממש כמו הדברים הבאמת חשובים בחיים כאלה, המחופשים.

יש את מי שמביט בה, רפרוף קל של עיניו על עורה והוא מגיע לכל אבריה הפנימיים. לא צריך יותר מזה דבר. ויש שאינו מביט בכלל, נותר בין כתלי ביתו, כואב בשקט מתמסר אל הקרבות, זו לא ביצה לשחות בה זה בכלל אוקיאנוס, סוער בלחש אל חופיו של אי דממה, חיות עצומות מכרסמות באדמותיו שיחים קטני קומה של אושר. הניווט שלה שגוי בכמה מעלות, כשהיא חושבת לעצמה, מכאן לאן אפשר עוד לעלות.

באפילה מוחלטת לא ניתן להבחין בקצה מצוק, רק לנטוש הכל, לשחרר ולדאות. העבר בנוי בדיוק כמו האופק, ערימת מילים ביומנים. זה רק ההווה שקורם עור והזיות.