יודעת שמולה אני אפס מאופסת. בלי אוויר, בלי נשימה. וקשה לי הבכי כשהריאות באי ספיקת כליות והעיניים, זכוכיות. אבל היא קרה, כמו ארון קבורה כמו מוזילאום מזדקן, וסביבה הסחלבים בריטואל הקדמונים, מאירים אצלה על הפתחים, מבכים ומתייפחים. והיא רעה ונצלנית, לא מניחה לא מוותרת, קפדנית. אמת סרה, סתלקי מפה! חיזרי למערה. אני רוצה להתכסות בשקר גס וצמרירי. להתנחם תחת סיביו המלאים באשליות מחממות, שיורדות לי בגרון כמו אלכוהול שמונים אחוז. בשפע, תאומות. עיזבי את חדרי והניחי לואקום לאחוז בעורי, לנשל ממנו את המגע להותירו ערירי. מלא זיעה קרה, אמת צרה וקטנונית, סמנטיקה זולה. עליי לא תעבדי, קללה!!