לעוף אל תוכי. אכן.
הפנים שלי כואבות כבר ימים ארוכים
וכמה שהן נמנעות ממגע
מנועות
מסורבות
אין נישוק
או עיגון
אין שתי ידיים לעטוף את הלחיים
אין מבט שיצלול.
הצלבים שלי
כמו של מיכלי
עומדים על קצה הגבעה
נטושים
רק אני שם
אוספת מהאדמה את המסמרים
גומעת את המילים ששלחת לי, אהובה
כמו את כוס הבירה המונחת לפניי
ותחת שמש בוערת
העור שלי מצטמרר
כמו בבואה של הטיפות הניגרות
במורד הכוס מלאת נוזל עכור וקצף
מישהו קרא לי מלכת קרח היום.
הרהרתי במילים האלו
זוג מילים קשות
לא נבהלתי.
אולי טוב לי לפעמים במגדל השן
אולי בא לי לצנוח ממנו