מהשחסר

סקר כח האדם תפס אותי בדיוק בזמן המיועד לכך השנה. יכול להיות שתכננתי אבל משהו חסם לי את כיוון המחשבה כי שכחתי ופתאום היא על הקו במבטא לא מכאן והמון כוונה ומתחילה לגרור אותי במעלה השאלות. לוקחת ממני את כל הפרטים המזהים ומשאירה לי רק כמה לא מעודכנים, מנחה אותי כיצד עליי להתנקות מההגדרות לפני שמתחילים.

אחנו עוברות חדר חדר, אולמות, בסוף כולם יהיו ספורים לא עוד פירורים על הרצפה היא מרגיעה, ואני על הספה מבחינה כיצד הגוף שלי מקבל צורה של סוהרת, כל המפתחות אצלי בצרור זה שהיה נעול בכספת בארון הכי גבוה, מונח בחיקי. בהתחלה מתוך אינסטינקט אני רוצה להתקומם אבל היא לא מאבדת קור רוח לוקחת שאיפה, נשיפה ומתארת עכשיו הכל מוכן, היא מגלה, ומפנה אותי לעבר השאלה המכשילה.

אנחנו ממשיכות באפילת אצטבאות, גדולות גדולות, גבוהות גבוהות, ההיא עם מחברת ואני עם יומן, היא מובילה ואני, עם הזמן, נעתרת, זה הרי הזמן המיועד לכך, השנה. מצאנו שם בקטקומבות נסיקות מפוארות שלא ידעו כיצד לרדת בלי לשבור את הצלעות. מחילות צרות צרות שלא שהו לתת מקום כי נוצרו בהן קשרים. שקט הצטבר בדפנות של כל ארגז כמו הופרש מהקרטון והתגבש לשלל צורות, אפשר ממש לקרוא בהן שתיקות מהוססות. היו צלילים שעל פניהם חלפנו והזיזו לי ת׳גוף והלב שלי התחיל לרוץ בקצב הפעימות.

היא שואלת וסופרת ורושמת במחברת לא מתיישרת לא עוצרת העורף שלה מתחיל להיראות לי כמו קטע מסרט, אני לא נשברת פה ושם קולטת חלקים שלי תוהה מתי ויתרתי על למצוא אותם היכן הייתי כשחמקו לי בין הסדקים, מרימה ודוחסת לכיסים אוספת בידיים מהדקת אצבעות מצמידה אל החזה משדלת ערימות. זהו, ההיא עם המבטא מצהירה, רשמתי לי כל מה שאני צריכה יש פה סטטיסטיקה נהדרת, ומנתקת. הותירה אותי על הספה, שותקת.

כעת
כל שנותר
הם כעת
ומחר.