חריטה

יקירי.

השעה חמש עשרה דקות אחרי ארבע והיא מתישבת בתחתונים וגופיה בסלון הבית כדי לכתוב לו מספר מילים בטרם תפרוש לשנצ. היא שואפת את הירוק ירוק הזה עמוק לריאות, לוגמת את הבלגית שלה בהדגשה יתרה ותכף תיגש להשביע רעבונה בכריך סלמי והרבה ירקות. היא אוהבת במיוחד את ניחוח המלפפון בזמן שחותכת אותו. הבית הריק מחבק אותה והעשן המתוק בחדר מלטף אותה. היא הולכת לאט, בין החדרים. מרימה פה ושם קבוצת שיערות של החתול או משחק של אחד הילדים. עוברת בבית בין החדרים, בגופיה ותחתונים. בראש שלה היא לבושה לחלוטין. לובשת מחשבות ומראות הארוגים לכל אורכם תשוקה והכרות. זו הכרות מנותקת מזמן, חוצת יבשות. קלה להשגה אם מכירים את המרפסות. וכשתשכב, תכף, על המיטה, ללא תחתונים וגופיה, היא תסתכל על עצמה ותדמיין אותו מביט בה. על הכר כתמים רטובים של איפור שלא סילקה מעיניה יש לה הרגשה שהוא מסתכל עליה דרך המסך. וכשתסתלסל במיטתה ותסדר את השמיכה מעל גופה, היא תתלבש בעוד דימוי עשוי קטיפה במחזה עמוס קהל, של הבנה, והריכוז יהיה מוחלט והאוויר עשיר חמצן והתשואות יהדהדו בין חדרים ויקפצו בין איברים מדממים על הבמה, וכשראשה יצנח לכר לקראת אובדן של הכרה לא תצטרך לומר דבר כנשימות בגוף הסרט התפל יהיו עיקר.

חמש עשרה דקות לחמש והיא מסיימת לכתוב לו עוד מכתב.