בבית הספר היה אצטדיון אתלטיקה קלה עצום במימדיו. נהגתי לשבת על הטריבונות בין השיעורים, בהפסקות, בשעות הלילה כשהתפלחתי לשטח הקמפוס. ישיבה על מדרגות הבטון יכולה היתה להתפרש כהתבודדות או ציפייה, ייחוד או נידוי. לא השקעתי בכך מחשבה באותן שנים, מי בכלל יכול היה להכנס לכאלו מונחים וגם אם לרגע נדדו לשם מחשובתיי או אז באה מהלומת סלע אנונימי על הצנובר הקורבן על הבטון שלרגליי.

לצפות בתלמידים רצים, גומעים מטרים, מזיעים תסכולם כבני עשרה אל מסלול הריצה, מה לי ולזה. אבל בריצה עצמה שכחתי. התמסרתי. לרצון לנצח, לשאיפה לצלוח, את המרחק הקצוב. מראש לא ניתן היה לנחש אבנים קטנות בנתיב הריצה שעשויות היו לגרום למעידות ולאחריהן תאונות כואבות. אז נפלתי פה ושם, מיד קמתי, ניקיתי את פרורי האספלט מהברכיים המדממות, והמשכתי. לא רציתי להפסיד, לעצמי. כי החלטתי שארוץ ואסיים את המקצה. כזו אני, חיה על הקצה. לפניי מקובלות השכבה, מאחוריי בנות מגמת מזרחנות ואני במרכז היריעה. איזו יוהרה קרה, אבל תלמידה בת עשרה.

לא ניתן היה גם לנחש כיצד אגיע לקו הסיום. הייתי מהדקת לסתות בקטעים הקשים, נושמת לרווחה מלוא הריאות במישורים כשהבריזה מהים הגיעה. חולצה רטובה ורגליים נוקשות, שיער סתור ולחיים סמוקות, ברגע ההוא נתתי לאדרנלין למלא את הגוף לרגע לא ניסיתי להרפות.

מתיחות בנות! צועקת המורה כשהמשרוקית מבצעת בעור התוף מעשה מגונה. אבל אני לא הקשבתי. לאפיסת הכוחות, לאוויר הנוטש את הריאות, להלמות הלב המחרישות. אחר כך על הטריבונות יש המון מקום לחרטות. חריטות על העור, שריטות על ברכיים מצולקות.

אני בכלל לא אוהבת לרוץ.