אחרי השמש הבלתי מתפשרת, הדרכים המהירות והרוח בשיער, אחרי שהיום הזה נגמר, באה עייפות ומתיישבת מולי על הכסא הפנוי לצד המנורה הכפופה. וכעת, כשאני מביטה לה בעיניים בסוג כזה של השלמה, אני רואה את החיוך המזדהה שלה, שותק בכח. היא אינה אומרת דבר, מה כבר נשאר. היום נגמר, נשאר רק ממחר. ממחר נשאר בכל המידות של תהיות לא תפורות טוב בקצוות, חלקן מעט פרומות. ברגע מסוים ידעתי שכך זה אמור להיות והבנתי שמהאופנה הזאת אצא עירומה יותר ממה שאי פעם ציפיתי להסתובב ברחובות.

נבואות קטנות פעפעו דרך החור בפינת החדר, זה שאליו אוספים את המים בשטיפה של הבית. בקרן זוית המתינו מבוישות, יודעות, כל מה שטרם הבנתי מהמילים הנכתבות. מסתימת פיות בתוך אלף אלפי התעסקויות מסיחות דעת ואמיתות. הכסא שלי חורק כשאני סבה לכיוון השולחן עם העט ביד והצלילים. זו חריקה צורמת למי שאינו מורגל בצדק הטבעי של הדברים.

הפניתי מבטי למטאטא השבור. חבוט, מובטל, שעון כמבולבל, סגרתי את האור הותרתי אותו שם. בחדר עם העייפות והנבואות והעשן מהסיגריות הרבות. אולי בבוקר אגלה שהוא עשה לי הפתעה ושבר גם להם את כל העצמות.