יום אחד אקום והמיטה תהיה ריקה
הקירות המתקלפים יהיו צבועים לבן ישן
הצללים יהיו צללים בלבד,
ולא קול בחדרים.
כשאסתובב אל המכשיר המצלצל על השידה
הוא יראה לי כמו שעון
והאצבע המורה תזכיר לו שזה הזמן הנכון
להיות ערה
ואין מקום יותר נכון ממאוזן
אז עמידה, אצעד בשקט, עירומה
ולא אבחין בפינות מאובקות
גם לא בתמונה הנטויה
והיד באוטומט תדליק את האור
בחדר האמבט
כשיום אחד אצעד מתוך מסדרון
חמישה מטרים כבר לא כל כך ארוכים
ריקים, מזכרון.
יום אחד יהיה יום של נשימה רדודה
אלף תשע מאות שמונים ומשהו
תיוותר על לוח השנה
והמתח התמידי יהיה סתם מוט
בין משקופים בכניסה לחדר השינה.
יום אחד יהיו לי
ערימת ימים ללא ראות חדה,
ללא כוונה.
או אולי
אם יום כזה לא יבוא אני אבוא אליו.
מול המראה ארכיב עדשות
או אזרוק אותן לפח
ואנסה לאמץ יום כזה אחד
שבו אראה במהופך.