עכשיו, אחרי ששפשפתי שעה את העין
כי משהו נכנס אליה כשהוצאתי עדשות
והיא אדומה מדי שורפת מדי
ונפוחה מכדי לראות
אני נושמת. ארוכות.
שואפת,
את ההבזקים שנותרו מאחור
סילואטים של מראות.
את ההדים, שנשארו בשחור
סימנו גבולותיהם של דציבלים
מנודים.
ובמעברים
בדיוק במקומות בהם כל החישובים
הופכים לאפר והידיעות הארורות לדמעות
חשבתי שהבחנתי גם בשאריות שלך;
בחשיפה כפולה
כרוח ערב חורף לא קרואה
נעלמות.