לאט לאט שמתי לב לחוטים השבירים שצמחו ועלו סביבי, סיבים שקופים נשזרו לאורך גופי, לא יכולתי להוריד מהם את מבטי או לזוז, לא יכלתי לקרוא לאיש כי לא בקע קול מבין שפתיי הפעורות, באדישות תמוהה כזאת. במחשבה לאחור אני יכולה כמעט לראות את נקודת ההתחלה שלה  ויודעת שלא היה בי רצון למנוע בעדה מלהיטוות. חושדת שרציתי בה.

השקט בא והתמקם והשתלט ומלבד מילים קטנות וצנועות שסיפקתי, בתוכי הכל נדם. צללים ארוכים כיסו הכל, רק הגעגוע לא נרדם. רק הגעגוע לא ידע לדקור כבר ואבד לו כוחו, חייכתי מולו ונרפיתי במקומי.

אולי אתה מכיר, זה שקט כמעט תהומי. מילים רבות אבדו לי במעברים המוארים בין הריק לבין האני הסביבתי, לעזזל איך הם לא ראו שאני כולי שכפול צלול של דמותי.

היום פתחתי את אפליקציית המשימות כדי לרשום תזכורת ליום רביעי, ומצאתי שם תזכורת ישנה שרשמתי להזכיר לך לעשות. כי אמרת שתשכח, איך לא ידעתי אז לראות. אתה כבר מזמן הלכת, אני סימנתי ב וי.

ובתוך הפקעת הזו לא שומעים לחישות, ויש בה מקום לשהות ולחכות. ואתה היית רק תזכורת אחת שתויקה עם אחרות, יש בכך מעין סדר בן עידנים שדואג להדק את הספירות.

גם עכשיו בתוך האותיות האלו שבונות מולך שורות מפוארות, יש שקט לא ברור שמסמא את עיניך הקוראות. מחייכת מולך, ומרפה מחשבות.