כשאני עומדת על איים המורכבים
מקרקע יציבה
ונהנית מהאשליה שבמבט קדימה
ברגע שאוריד עינים אל עבר כפות רגליי
אגלה את האמת אשר נראית
בקרחונים עליהם אני עומדת
והם כולם, כחולים כחולים
כל כך יפים מול פני שמש סנוורים
עוד רגע שניים, מתחילים להתמוסס
זו עמידת המוצא, אני והמעמקים
ואין כמעט רגע אחד
בלי פחד למלא בו עמודים
ואין למצוא כמעט מקלט
שבו המשתנים הם אחידים
ומנסה לזהות בערימות המרכיבות אותי
קבוע שיוכל ללחוש לי, הנני
לכן אני נזהרת, לא לדרוך על הסדקים.