אין בזה שום דבר מקרי, ימים ארוכים, ארוכים ועמוסים, כאילו כל המשימות של העולם חיכו לרגע הזה, של אלחוש של חוסר הכרה של היעדר בינה. כל מה שחשבתי שאני רוצה, פינה את מקומו והותיר אותי מול דף לבן. אני זוכרת כאב של חדירה של פלישה, ללא רשות, מתוך רשעות. זוכרת אותו כאילו היה אתמול. תמיד כשהלב שלי נחצה הכאב הזה חוזר בחזרה. כמה פעמים אפשר לקבור אותו באדמה מתחת לטונות מחשבה. המודעות הארורה אינה עומדת בלחץ של הגופה הזו שישנה לי במרתף. וכל העצב של לראות את העולם כפי שהוא משתלט ומהבהב, שוב הניאון השתבש מישהו צריך להחליף אותו לפני שישרף פיוז מאחורי העיניים ללא משים הן מתעקשות לבהות בסנוורים זה לא סוף של סיפור גם לא אמצעו, שוב בהתחלה שוב לבנות תפילה. הולך אחד באים שלושה ומה בכלל אני יודעת על אהבה כל פעם מחדש לרצות יותר מדי לשים לעצמי מעצורים בגלל ההבנה להכיר בעובדה שאני זו שיותר מדי רואה ואיך כולם כל כך חירשים להמולה חייבת להצליח לאטום את כל החרירים האלו בקירות החושים המיותרים האלו לא ממש תורמים לחדות של העובדות ומה בכלל אני רוצה כל מה שחשבתי שידעתי כשאתה שוב מתפוגג כלא היה. אני צוחקת שוב שיניתי דעתי מישהו היכן שהוא חושב שזו בדיחה עכשיו אני רוצה בלתי אפשרי אחד שיסדר לי את הראש אוכל ללכת ברחוב ולא לראות בעיניים של החולפים על פניי את החיים שלהם כפי שהיו עד לפני רגע וברגע הבא אחריו מנסה לעשות פרצוף של דובי מפרווה כשאני עומדת בבוקר מול המראה ומרכיבה עדשות מנסה להתחמק מהמראות שחולפים בדקה וחצי הזו מהשנים שיבואו מאלו שחלפו אבל כרגע מה, זה גם נחשב אם אכבה את האחר כך אוכל להתרכז במה שעכשיו. אולי אסדר את הכל בצורת רשימה, אני אוהבת הפתעות אוהבת את השיגרה שלי אוהבת שילובים של שגרה של אחרים אוהבת חיבוקים וביחד אוהבת לבד אוהבת את השקט וללא מרווחים אוהבת שאתה יודע לקרוא לי את ההתחלות ולא את הסופים, הנה שוב נדחפים לפה אלפי פרצופים סתומים. תוהה האם אני יכולה לנתק את עצמי מרצונות ותשוקה ורק להיות, להיות טיפשה.

בעצם זה כל כך פשוט. יש את הצרכים הקיומיים הבסיסיים של פרנסה של התעסקות של התחמקות משעמום של ילדים ושל שמחה של העצמה נפשית של נוחות אישית. ויש את הצרכים הקיומיים של הבנה של שקט של הימנעות של התרגשות של אהבה. הכל בעצם זה אהבה.