יקירי.
עוד מעט שלוש אחר חצות. לא מזמן היא פקחה את עיניה וראתה את הספרות האדומות הגדולות של השעון. ועל אף שעייפותה רבה היתה היא לא הצליחה לנער מעליה את שאריות האנשים שסנטו בגופה כמה דקות קודם, כשישנה. הבית היה שקט כשהיא חטפה את משקפיה מהשידה ונעה עירומה למרפסת, התישבה חרש לכסאה והציתה סיגריה. מה הם ניסו לומר לה שם, מאחורי עיניים עצומות, מי אתה שאינך נותן מנוח לשתיקות. הם לחשו לה בלי תרגום וכעת נותר לה לפרק את הקולות. זמן החלפת המשמרות, החליטה שאולי, יש עוד מה לעשות.
למען האמת, היא כבר ידעה את שלבה סירב לקלוט ואף הבהירה לעצמה שאפשר להמשיך כך, ולחיות, על אוטומט, להתחפר בימי שגרה כמו היו מקלט, אין אף אחד אשר יוכל לראות כיצד היא דנה את עצמה למשפט. כעת, היא חוזרת ימים שבועות ושנים לאחור, ועפה קדימה כאילו לסגור, מעגל. מתפכחת הרבה משתכרת מעט. תני, תני עוד מבט, הפסיקה והחוק הדרש והפשט.
ובכלל, כיצד תוכל לגנוז את טבעה, שמא תבעיר את חורף נפשה וסגריר סיפורה, האם עליה לכרות מעליה ידה. והיא מתקשה להאמין בכך עד כי נטרפת עליה דעתה וצופה בדמעות זורות מלחים על שפתה מכתימות את העט מכתימות מחברתה. קומי, לכי למיטה. לכי למיטה.
וכך, לבסוף, היא נכנעת. לנוכחותו הסוחפת, לטבעו העוטף, הרודף, לשתיקתו השורפת. משהו נותר ממנו וכבר נטמע בה ותהילת כל מה שלא היה מתחילה לשקוע לתוכה, כשהיא אל שולחנה יושבת, לכתוב לו, עוד מכתב.
על שפת העולם 