אין יותר גאות מזה. עומדת במרכז רחבה שטופת שמש, ילדון משחק מתבדח מחייך אלייך בגובה העיניים ממש וזוג חברים. ועוד אנשים זרים זרים כולם כאן מתרגלים חיבורים, ועל הבמה, תחת מעטה חשיכה וזרקורים שמאירים ברביות מבצעות הפיכה, זה לא אוקיאנוס שמציף לנו את הספינה כשאני מתעוררת באמוק מהצינה, זרועותיו של חלל עצום איתנו על הרפסודה הישנה. זה מצחיק, כשאת חושבת על הנשימה האחרונה והאוויר שמפנה את מקומו למים עכורים יש בזה מעט מהחיים, קצת כמו כשאת אוהבת כמו שריק עושה מקום בקרבו לקשרים כמו כשאת כואבת כשעל הלב שלך את מציירת בטוש סימון עוד כמה תפרים. אבל מה בכלל הם מבינים בפרימיירה לאיזו התעוררות קרה, מנכסים לעצמם מלוא החופן חשיבות וליד זה מתרועעת עליבות, דקה דקה שלא יעיק ושהילד שלך יסגור את המשחק כי זה מציק! כמה מהר פסקו התשואות נהרנו כולנו לאור היום, ככה אנחנו מחליפים מקום בלי להתמסר למדרגות. פתאום היית בחוץ מפתחת סימפטומים של קלסטרופוביה השמורה למי שאינו מורגל בצלילות, אני אומרת לך תנסי מדי פעם להמנע ממצולות.