ישבתי מולך, לא היו לי מילים לנדב. כולן נדמו לי שחוקות וידועות ועם זאת ראיתי עליך שאתה מחכה לעוד סיבות, למרות שהן נקשו על שפתיי מבפנים הן העדיפו לחדול מקיומן לא לצאת לא להרגיע את כל השאלות שראיתי על פניך, הרטובות. החזקתי את עצמי קמוצה, כמשותקת זו הסיבה שבגללה מצאת אותי שותקת ובמקום לחתוך את המתח בסכין חתכת לנו גבינות ולחם ועם היין שמזגת שטפת את ההלם, זה שיבוא אחר כך, זה שהרעיד את גופך באותם רגעים ואת שלי דימם, חיכה חיכה והיכה כששכחו הצעדים. רוחות סערה יבשות נישלו מגופי את הלחות והדמעות שרציתי שיגיעו הפכו בין רגע למטופשות, מביטה בחפצים הפזורים סביבי על מדפים לכל אחד מהם יש נשמה וחיים, בוהה באצבעותיי נחות באי שקט על הקלידים כי גם כשאני צובעת אותן בשחור על לבן מסנוור מתעורר בי דחף לשלוף מתוכי את שאר הגוונים ולמרוח אותם בידיי על הדפים כדי לספק איזה הסבר. מעולם לא הרגשתי בנוח לוותר. כואב למתוח את הגוף ולנסות להתעורר כשהעולם ניצב כהרגלו באדישות כמתפאר, הדי זמן שלא חודל זה שרתמתי לזכותך זה שזקפתי חובתי ברשות הרבים הוא זה שמאפשר לי לנדוד ולאבד בו את דעתי. משונה, אני תוהה, כיצד הכי מומלץ לערום תקוות האם זה דומה לערימת עלים בשלכת, חשבתי להביא מגריפה ולאסוף את כולן אולי לשכב בן ולעשות צורות של מלאכים, קול רחוק בתוכי לחש לי התעוררי מהתרדמת, את נעלמת. זה הקוד, אתה מבין, הוא כתוב אחרת. וכשהתרכזתי בערימה גיליתי, גם אני נושרת.