משהו בה אומר לה שאם היא תתלוש לו את הכנפיים הוא יתחיל להשתמש ברגליו
אז היא שמה את התאוריה שלה למבחן על אף שיכאב, יש בו סוג של כלימה
על מבנה אבריו, הוא עומד בגבורה במה שקורה לו עכשיו וזוחל, מפרפר
מתקדם די מהר, יחסית לעובדה שתלשה לו כנף, אותה היא שומרת בקופסא אטומה
עם חורים במכסה לתאורה עמומה ולחות מנוטרת, היא רוצה לשמר
את זכרון המשק שמכה וחותר, כאילו מעולם לא ויתר, כמו לא ידע שיעצר.
נקודות נקודות עקבותיו מותירים על החול שבואדי מאחורי הבתים, בואי בואי הביתה
קוראת לה אמה, מישהו פה מחכה לך, על בטן ריקה. מתעלמת –
בוחנת בקשב את הדפוס המוזר, מריחה משיכה שני שקעים ופער, הוא זוכר את הדרך
יש לו את הלאן ולה יש את האיך
היא יודעת לפניו לאן הוא ילך
מקריות מסודרת אלוהים מגחך, חזרי אל ביתך.