ואולי בכלל אני רוצה לצמוח מתוך ההריסות שנערמו ללא הפסק, לתפוס בפריים יחיד את הכאב המספק לי בהירות של טוב, חושבת מה היה שלשום, חצי יובל, ואז לחזור לכאן והעכשיו בלי יותר מדי להאמין, שאני כאן. עדיין לא מוכנה אבל חשה שזה זה, עולה בי משהו מהבטן השקטה והמצח מתקמט כשרגעים תוקפים מכל כיוון כמו רוח ושדים באים ומתנפצים ויוצאים וחוזרים ומקיפים לי את הגוף והדמעות כבר בלי שליטה את זה בדיוק אני רוצה, כל שאתה שותק אליי אני יודעת, זו אני, אתה נמצא, מקשיב שומע, זה רק הלב שתמידית מתפקע, אני צופה זמנים בהם על קו האופק יופיע תרגום בפסים מוארכים, במלמול שפתיי אתה תלמד, אלו ימים של לשכוח לעשות משהו מחר ולהניח לקרעי האתמול להמשיך בשלהם, להיספג ולחלחל, אבל אתה לעולמים נותר בצל לא פלא שאני כאן למטה ממשיכה להתבלבל, זו לא אני נשארת זה הנוף שמתערפל.