יש בי בית דמוי כוכבים בו כל הדציבלים נמוכים העיניים חצי גובה וידיים מלטפות עור בוהק רגיש מרוב הסערות והמראות מכל כיוון מטות האור בזויות ישרות ומעברים של צל מושלמים על גוף וגוף עד שכמעט אין הבדלים בדים עפים כמו גרגרים כמו אבקנים כמו פריחה וניחוחות נעלמים ונעימים של ציפייה כשלרגע ניעצר נוכל לראות את האוויר בין המעברים שבקירות בין הסדקים שבצללים שים ידך על חזי בלי לגעת רק לחוש תרגיש כיצד כל מה שבחוץ ממלא בי מבפנים אלו רגעים צלולים של חסדים קטנים אני נמסכת בדמעות שממיסות ממני לבטים ואז הכל הופך לבוץ מהרצפה צומחים גדילים כמו נטיפים מהופכים מאתגרים את כח המשיכה ושלוליות על התקרה יוצרות משולשים מסנוורים מכל הכיוונים תקפוץ תקפוץ אני עומדת בלי לחשוש.