בהיעדרות שלך, לפני שנים, הצלחת לכוון בי סאונד גרמת לי להקשיב לצלילים לרבדים של כלים, בלי להתאמץ (או כך היה נדמה לי כילדה) ידעת לנצח, מרחוק מדי, ללא מטה ואני עכשיו ידועת כמה זה היה קשה. היום אתה כל כך מנסה אבל בעיניי התאורה מושלמת, ברכות מבט אותך אני בוחנת, והנה עברת לפאזה מחברת. פעם כששכבת על הגב עם הסיגריה בפשטות מונחת בין אצבעותיך מרפק על המיטה, ושתי בנותיך תאומותיך מאמצות את חום גופך, אז לא התרגשנו מעשן ורעלים, ראינו שבתות נאות ואור טבעי צובע גרגרים של אבק בחדרים. שנים אחר כך ניהלנו שיח סיכומים, כשאתה מספר לי על צביטות בלב על שחייה בביבים מצחינים על שגיאות חרוטות ביומן המעשים ולי בראש אותה תמונה שלנו, בטרם למדנו לדבר על הסדין הסתור משני צידיך ביום קיץ נקי ממשימות עמוס בבטלה שלא רבים זוכים. אני תוהה אם שלמות אחרת, שלא מצאתי אצלנו ברישומים, היתה צובעת בי את המסלולים המתאימים, מתוך התוואי שבעל כורחך סללת לי אל החיים אני הולכת למבנים הנטושים, כשלא היית אני חיפשתי, לא ידעתי אז אבל היום זה כבר ברור, אני עדיין בחיתולים של בניית הסיפור.
ואליך אבוא
ואולי בכלל אני רוצה לצמוח מתוך ההריסות שנערמו ללא הפסק, לתפוס בפריים יחיד את הכאב שסיפק לי בהירות של טוב, חושבת מה היה שלשום, חצי יובל, ואז לחזור לכאן והעכשיו בלי יותר מדי להאמין, שאני כאן. כשאני עדיין לא מוכנה אבל חשה שזה זה, עולה בי משהו מהבטן השקטה והמצח מתקמט כשרגעים תוקפים מכל כיוון כמו רוח ושדים באים ומתנפצים ויוצאים וחוזרים ומקיפים לי את הגוף והדמעות כבר בלי שליטה את זה בדיוק אני רוצה, כל מה שאתה מדבר איתי אני יודעת, זו אני, אתה עדיין לא איתי, אני צופה זמנים בהם על קו האופק יופיע תרגום בפסים מוארכים, במגע יד אתה תלמד, אלו ימים של לשכוח לעשות משהו מחר ולתת לזכרונות האתמול להמשיך להיספג ולחלחל זו לא אני נשארת זה הנוף שמתפוגג.
על שפת העולם 