בגיל חמש עשרה גיליתי שהלב שלי יודע להתפרק. מונח בכף ידך, כף ידי שורפת, חתכתי בסכין כדי לשלוף את הצריבה ואז הבנתי משמעותה של עזיבה. כשהדם זרם על הרצפה מתוך החשיכה שתחת המיטה, יכולתי להבחין בשתיקות שלך בהסכמה חסרת טעם, ללא רשותך לקחתי חופן שקט והלכתי, בלי זעם, לא נשאר עוד מקום בידיים הרועדות, לכל הפיסות, זה הלב או אני שנתפרק לחתיכות, גם משפחה יודעת לצמוח ואז להיבנות להריסות מפוארות, באותן שנים (אני זוכרת) ערכתי את החיילים שלי במספר מערכות ועד היום על גל העד במגירות כתובים בלי סדר זכרונות ושיכחות תפורים ביד, תפרים קטנים צפופים וכמה שאני אוהבת להמחיז אותך לפי שנים, תבין אתה בעצם כמה אנשים ומאפשר ללב שלי ללקות בהתקפים מפוזרים ללמוד את הדרך כל פעם מחדש, להתאחות, בחדרי חדרים אני נשברת ונאספת. כמו המהות הזו הבלתי נגמרת בלתי נתפסת כמה שנמשיך לרדוף אותה היא לעולם חומקת מי כמוך יודע שהאופק, כמו מחר, תמיד יש עוד ממנו ואינו נגמר. לפעמים בבקרים בשקט שלפני יום עבודה אני עוברת עם האצבע על צלקות ישנות מדמיינת נדידה וחושבת, שטרם הכרתי אותך, או שכן? אולי זו הקרינה הגבוהה שמשנה לך את תווי הפנים באור חזק תיראה לי שונה אולי במעונן חלקית אווכח אחרת, אנחנו אוהבים לגעת בפצעים. אני תוהה, אם גם אתה כמוני, מסמן קווים דקיקים, שנתות על מפרקים.