ספר לי אחד מסיפוריך המשובחים, כזה שהגית תוך כדי שינה, אחד שהותיר על ריסיך סימניה כדי שתוכל לחזור לאותו עמוד שנקטע, בתחילתך. הסיפור שמכרת לי הבוקר, כבר ראיתי אותו אינספור פעמים בארץ שטוחה ובהרים מושלגים, אבל אנחנו, בני אנוש טפשים, איך אנחנו תמיד מתעקשים להיות מחדש מופתעים. הרוח נשב באזניי את הסוף אותו רוח שהעיף בעיניי עלים מיובשים של סוף הסתיו עם היורה, כבר פעם שלישית, החשיכה המוקדמת והאוויר הלח מדי של ימים עמוסים שהגוונים בהם מעורבבים לכדי חום כהה, בו הדמויות שתויות מהווייה כתושה עד דק והעלילה מרוחה במשיכות נוקשות, שזירות מורכבות של פרולוג ופסקאות, בוא עזור לי ליצוק את הבטון לפני שיתייבש נוכל ליצור תבניות מלבניות וברזלים בולטים ממנו זה ירגיש כמו מבנה יציב בלי פיתולים ועקיצות, נבנה אותו למתח מתוחכם ומסר חבוי בעליות גג של זכרונות מאובקים, אתה רואה את הפרקים, הם לא סובלים מחרכים שמאפינים רעידות אדמה בשרשרת רק מחוגים מתקתקים וסיפור של מסגרת כל התכנית הזו מרגישה לי קצת במחתרת, אתה יודע לאן אני חותרת? וכמה אני אוהבת לכתוב אותך אצלי במחברת. תקרא לי משוררת בסוף נתעורר מהרומן הזה בהמשכים כל הסימניות יתפוררו עם הדפים לעולם לא נדע באמת איך ומתי יורדים המסכים.