כיתת יורים של שלושה, ואי אפשר לדעת עליהם שהם רוצחים, כמו היום הזה שמתחיל בפגישה חצי מכריעה ומסתיים בבירה וסודה, מתוקה. על המדרכה הרבה זוגות חולפים. הם לפעמים הולכים צמודים ואחרים מרווחים, בהפרשים אפשר לראות את החיים מהם חולפים פחות או יותר נידפים כי כבר החל הסתיו והשעון תכף מתחלף מאליו, אתה זוכר, נפגשנו פעם בלי לומר דבר אולי חצי מילה החלפנו בלי תמורה בלי מחשבה יתרה רק כשהאחר כך הגיע נפל לנו האסימון באמצע הבריכה, פחות הזמן יותר החיוכים ששכחתי איך לרסן מולך. ובכן לענייננו, הם עומדים שלושתם מולי, סתורי שיער מכופתרים עד הצוואר אגודלים לצד ההדק, מעיניהם צועק החשק להתפאר בכל שללם אבל הם בכיתה וככזו עליהם לעמוד על המשמר ועל הסדר המוזר שאינו משתמע, משתי פניי כבר לא נותר דבר, מכל החיתוכים קולות הנפץ והדם ראיתי רק את השחרחורת שהלכה צמוד אליו, רואים להם על הפנים את הבטוח שבגב, חוץ מכשהגב נשבר, הם לא יודעים עדיין או מעדיפים, ממש כמוני, את היום הזה הלא צפוי מאשר את המחר.

אולי תירו כבר?