כמו כל הפעמים קודם לאותו בוקר בהן עמדתי מעל קבר פעור, ירד גשם. זה היה גשם עשוי סיכות דקיקות של סיליקון שליטפו לי בזהירות את הלחיים והמצח, הרגשתי אותן נספגות בכובע הצמר שלי. נדמה שיותר מכל היתה שם אדישות כי כולם כאילו בכו. טוב, לא כולם, אמא שלי בכתה באמת, לכל היתר לא האמנתי. בכיס מעיל העור הארוך שלבשתי נח נייר מקופל בסגנון מקומט מודפס במהירות לאחר הגהה יתרה. כי על מה עוד אפשר לכתוב הספד? לאיש מהנוכחים לא היה מה לומר כאילו ידעו שישמרו את כל האצור בהם לזמנים הפחות מתאימים שיגיעו אחר כך.

תמיד תיעבתי מטריות ולא הפריע לי שהדף שקראתי ממנו נרטב, כבר ידעתי בעל פה כל מילה, כמעט ראיתי אותן מתעוררות לחיים אבל זה היה הספד ובשל כך לא הגיוני. אז קראתי. הקראתי אותן רק לסבתא, מונחת עטופה בתכריכים בבור תחתיי. התעכבתי על כל הברה והקפדתי על הטונציה כדי שהיא תבין. היא לא שמעה כל כך טוב לקראת הסוף אז רציתי שהכל יהיה הכי ברור שאפשר. בתוכי ידעתי שבאותם רגעים היא בכלל במצב כפית עם סבא שהלך שנים קודם אבל למען הנוכחים עטיתי רצינות. השקט ששרר משסיימתי הדגיש את השקט שהיה קודם אם כי בזה היתה מהולה גם הקלה.

האחרים הסתלקו משם עם מטריותיהם המיותרות ואני קיפלתי את הנייר לפי הקמטים המסומנים והחזרתי אותו לכיס המעיל. בכיס היה חור שהתעצלתי לתפור והנייר שכב בו עוד ארבעה חורפים אחר כך, ממש כמו ארון הצעצועים של הילדונים שאני פותחת לעתים כדי לחפש משהו, רואה בו את ערימת הצעצועים המתים, מהרהרת באפשרות של לסדר ולנקות אותו ואז סוגרת חזרה את הדלתות משלא מצאתי מה שחיפשתי.

בבית הריק של סבתא התכנסנו לשבעה. זה היה הרגע בו התחוור לי שלמרק העוף המשפחתי המסורתי אין באמת טעם וזה בעצם רק סיר גדול מלא מים מתובלים עם נתחי עוף מכובס, כמה גזרים וסלרי עצוב. היה קר בחוץ וכולם אכלו. הדרך הביתה היתה ארוכה מהרגיל מאחר והיו מחשבות רבות לעבור עליהן ומראות שונים למיין. אני לא חושבת שלקחתי איתי מישהו שהיה צריך להגיע למרכז וגם אם כן כנראה שהוא לא באמת היה שם. הכל היה שקוף בשנה ההיא, גם אני.

שקיפות אמתית לא שומרת על עצמה כזו לאורך זמן, כשהעונות מתחלפות, נשימות עמוקות צובעות אותה באדים, והעכירות נעשית נאה לה. השנה ניקיתי את המראה הגדולה בחדר השינה עם חומר מיוחד ובאותה עת שהמראה הציגה את מה שבאמת צריך להשתקף בה אצלי נפתחו כל המעברים מהריח החריף של החומר החזק. אחר כך החלטתי לקלף כמה קלישאות לארוחת ערב, הילדונים היו אצל אבא שלהם ואני הכנתי ארוחה לאחת.

התיישבתי לצפות בסרט מהסוג שמגיעים בו לסוף שאיש לא מבין, כזה שנשארים כמה דקות לשבת בפה פעור בזמן שהכתוביות גוללות מעלה כדי לראות אם צפוי סיקוול. לא היה אצלי מקום לעוד הפתעה מהסוג הזה אז יצאתי למרפסת לסיגריה. בין היניקות והנשימות הארוכות תהיתי על היד שלך המאגרפת לי תלב וחשבתי על סבא וסבתא במצב כפית.