קיצור תולדות הזמן

כל השדים שתנסי לקבור, להתעלם מהם, תמיד ישובו ויצטמחו מולך כשהשמש שוקעת. על הקירות בשולי תמונות ברחשי הבית הריק הנושם לרווחה בסוף יום בצעקה רחוקה במורד הרחוב החשוך. את יודעת שאור הבוקר רק מגביר את הלבנים אבל מחייכת כלפיו כשאת מתארגנת ליום שגרתי וכשאת סוגרת את דלת הבית בשבע בבוקר אין לך שום ספקות בלאן את חוזרת אחר הצהריים. בפקקים של הבוקר את מבלה בשחזורים וניתוחי אופי מתחמקת מהצצה לתהום ומעשירה את מחשובתייך בויטמינים של אופטימיות וחוזק טבעי. אבל אינך יודעת כלום. חיים מלאים יש לך, ואת יוצרת, מחפשת את התחושה הזו הרגש העז ללכוד אותו בפריים יחיד שחור לבן. מחפשת את הצעקה ההיא ללכוד אותה במילה או שתיים או משפט או פסקה. ויש לך הבנה שכולם יודעים אבל שותקים. בהסכמה כללית. החידה הגדולה ביותר של האנושות אותה נוסחה עלומה חמקמקה של למצוא את השותפות שבנויה בדיוק במינונים הנכונים של איחוד של נפרד של ביחד של מרחב של חום ושל מגע של העשרה אינטלקטואלית של שתיקות משותפות של איבוד שליטה של מסירת שליטה של התמסרות של דאגה הדדית של נתינה ולקיחה של נפילה לאחור בלא חשש. ליפול לאחור ולגלות שאיש לא היה שם זה תסריט לקומדיה עלובה וכתם כחול על עצם הזנב. אז את לא מאפשרת לעצמך נפילות. לא מגובה רב בכל אופן. רק כאלו קטנות, שאת אומרת לעצמך, וואוו איזה מזל שיש לי שיווי משקל מצוין. אבל זה לא מזל, זו את. לראות את הפשט מושלך לצידי מדרכות כלאחר יד כסחורה פגומה שאיש לא מעוניין בה, ללכת בדרכים שאחרים סוללים והמבנים לצידם מטילים את הצל לכיוון הלא נכון, ואת מתאמצת לנשום. בשממה אין בלוקים מתנשאים, אין קישוטים ואין העמדות פנים. אין מי שיעזור לך לבנות את האוהל שסחבת ברוח מדברית חזקה ואין מי שיארח לך חברה. ראית נפנוף יד מרחוק, לרגע חשת שותפות גורל אבל אז בדיוק נחת לך יתוש מזמזם על הכתף והוסחה דעתך וכשהחזרת מבט לא היה שם איש.במורד התלול את אומרת לעצמך איזו מטומטמת משוגעת מה את עושה את כל הדרך הזו לבד, וכשאת עולה חזרה בתחושה של הישג של התמלאות של עוצמה, את בטוחה שיש לך רכש חדש ומניחה אותו עמוק עמוק בארנק. תוכלי לשוב אליו בעתיד להתענג עליו.