ביני ובינך הכל נקי, טהור ממשחקים. אני נפתחת אליך ואתה לוקח ומחבק לחיקך בחיוך לא נבוך, מאמץ לליבך מה שאני מציעה. מציעה בשפתיי, בעיניי, בגופי. שתי ידיי והאצבעות פרושות לרווחים. בין המעברים שלי הרוח שלך מנשבת, עוברת בשריקה חרישית ליד אזניי ואני מקשיבה. סופגת את מי שאתה מאפשרת למילותיך לחלחל לנקבויות על עורי. במגע שלך אני חשה ברצון, בליטופים שלי משדרת לך ביטחון. ואנחנו צועדים יד ביד, בדרך הזו, כשאתה מראה לי את הנוף אותו אתה רואה, זה לא הנוף שנשקף לעיניי גם כשאנחנו באותה דרך, לא בדיוק אבל בערך, ומספרים זה לזו, זו לזה, כי חייבים, לדבר. להשמיע, להאזין. אתה נותן ואני לוקחת. אני מוסרת ואתה תופס. נרשמנו לשיעור הזה בעמל של יום, במחשבה תחילה, בדעת צלולה, בהבנה לאן נרצה להגיע לאחר בדיקות מקדימות מתאימות ותנאים בסיסיים. לשיעור הזה התקבלנו לאחר שעמדנו בדרישות ספציפיות, בלי התחכמויות ללא התחבטויות עם ידיעות ברורות. ההתרגשות בפסיעה בשביל המוביל לכתה, כל בוקר, לפתוח את הדלת, לצפות לנוכחים, למילים חדשות להתגלויות אחרות לרזולוציות מפתיעות. הצבעים משתנים עם אור יום ורדת ליל. עם שינוי כיוון הצלליות מתחוורות צורות נוספות. ביני לבינך הכיוון הוא אחד, ללא תחרות נטולי תמרונים, כי לא צריכים כי לא זקוקים אנחנו כבר מספיק מבושלים כדי לבחון את הצעדים לפני הנחת רגל ימין ושמאל אחריה, קרקע לא יציבה אנחנו משאירים לאלו שעדיין לא החליטו. כי אנחנו מרוכזים, ממוקדים מתומצתים לאמת אחת. אתה ואני מסונכרנים על הכיוון ומתוודעים לשיטה, לדפוסים לכתב יד לגוון קול. זה לצד זו אין סיבה להסתבך, כי הפשט לנגד עינינו. מתירים הספקות, אחד אחד כמו חבל ארוך, נהנים מתנועות הידיים והמבטים בעיניים שאומרים הכל. מכאן אפשר רק לגדול. ביחד. אתה ואני. אני ואתה. שנינו. שנתעורר ונמשיך מכאן?