מימין זריחה שכבר מאסתי בה שורפת את צלע הכרמל
כשבראש שלי מתחיל לפרוש ידיים זכרון רחוק שהתכרבל וזה
עומד ברקע כל הזמן ממתין, כמצפה,
ואין שעון שיעורר אותו לצעוד קדימה, משתהה
בודק תשטח מעלים מבט, הוגה
ולזריחה הזו אין ריח לא בבוקר לא בשום מקום אחר
נדמה שכשהוא פסע מתוך החושך
כל הזרקורים התחילו לסנוור
אם לאבד את החושים
אז במקום בהם אני אדע שיסתדרו, לבד
ואז לצעוד בעקבות שנשרו, ממך
אחד אחד אם לבחון זאת בנפרד
אין שקט שיכול לחיות בלי אף אחד
במאחז הזה שבי הקמת יש אי סדר מיוחד