אלו השגרות הקטנות חסרות ניואנס שאני מוצאת כמקסימות
והן כלל לא שגרות, לא סתמיות, אלא טבע, אינסטינקט נרכש
מלידה, מבגרות, משיעורים של אבא אמא, של חברה, של נוסטלגיה
לאורך ימים של עצב, של שמחה, של כעסים ודכדוך, של תשוקה
אותה נשיקה. אותו מגע, וזה הופך לקושיה
מתנגן על השפתיים כמו שיר מכוון, מהנדיר המסוגנן, לאן
לא צריך לחשוב, הגוף עושה את כל הצעדים
וזה הקול שלך שמשנה אצלי את כל המדדים
אתה משחרר אליי לאט לאט את כל הקידודים
כמו המשפט הזה שהתחיל את כל הסיפור, כן, זה שצץ
אצלי בראש, כמו משומקום, כמו מתהום, של סערות
של בלי לחשוב של לא להיות, ואז, אני חייבת להגיע ומהר
כדי לתת לאצבעות לרוץ על כל האותיות
הבוקר תפסתי, יש דבר נוסף שהתווסף לכל השגרות האחרות
אני עומדת במקום. בוא לראות.