מסתבר שהייתי ערה כבר שנים
לא זוכרת את הפעם האחרונה בה חלומות נטפו לי מהגוף
עם בוא הבוקר
בנקודת היקיצה הנצחית המציאות עולה על כל אושר
התשוקה לשקט נעלמת הכימיה במח מתעוותת
ולא נשאר דבר לומר, הכניעה לרגע משתלטת
ויותר מזה איני שומעת
כשעל האופק ההווה מתחיל להתחפר, אני טובעת
בכוס המים שצצה לי ביד. אחד אחד
או חופן טעויות, גומעת במהירות בלי לחשוב על השטויות
שישארו כשאלך אז איך,
איך לא צפיתי שכל זה יתהפך
ברשות השחר מטה קסמים לסבך, או לשחרר
לקלף את השדים מהקירות עם אור ראשון
היום, אני לומדת לישון.
אז תישאר?