פגשתי אותו היום. לא היה לו קילשון ארוך, או גלימה שחורה מאובקת.
המבט הרגוע בעיניים ומגע ידו כשהניח אותה על ידי שידרו לי שאני מוכנה ללכת איתו.
לא היה אור לבן או מנהרה, לא טורים של אנשים משני הצדדים ולא רוחות של סערה
לא ראיתי הקרנה של תמונות מתחלפות, בכלל, נדמה שאת גופי הרכיבו עצמות רפות.
והייתי מוכנה, באמת, לבוא איתו, ללכת.
אבל הוא רק חייך, באיטיות של פעימות אחרונות, זה לא היום שבו את מפסיקה
לחיות.