אני נעה בתוך ג'לי חסר צבע כשחוסר הנוחות מצלק את הגוף אתה יושב לצידי על הספה מניד בראשך בהזדהות גלויה חסרת תחושה זה כמו נמלול באצבעות אתה מנסה לגלות, הבנה, נפלאות של תבונה. אז רחצתי את הגוף ואת הנפש השארתי מטונפת, שתסבול מה רע, אין כמו אוטנטיות מעושה, ויצאתי אל הכביש יש פה תנועה חסרת בושה. כשנפגשנו אמרת שאני נראית נפלא אפילו לא ניסיתי מבוכה. ראיתי מהצד כמה מאוס להיות לא לבד העמדנו קצת פנים ניסינו משפטים שלמים. התישבנו. עם החשיכה הגיעה הקלה ואנחנו נבלענו בסכיזופרניה מתוזמנת של בימאי והפקה, שלמה. לא מוצאת את המילים כדי לתאר לך את המבנים המורכבים שכבות שכבות זה לא נגמר עדר שלם תולה תקוות בסוג של מחר. כשהאלכוהול זולג מבפנים טיפות מבושמות מדלגות לי על הצלעות אני מכניסה את הבטן כדי שיהיה פחות מורגש, החום. מהתהום, הזו אני מתקשה לטפס וחושבת על שיר מנוקד שהביא לי רגעים של נחמה, אף פעם לא מופתעת שאלו תמיד העיגולים שאנשים מאמצים, בהם הם מרגישים הכי בטוחים. אז פקקתי בקבוק יין והצתתי שני נרות והתיישבתי תחת מזגן מזוייף לתת קצת דרור לאצבעות, אפילו לא טרחתי לתקן את השגיאות. הכל נדמה מתקדם בהגהות קטנות, זניחות, זחיחות, זה לא להיות. ספק. לחיות.