עצבות כזו

אני עצובה.

אני מקפלת כביסה בעשר בלילה כי זה הזמן שנותר למשימה הזו ומושכת באף מחניקה חצי בכי. עשר שעות עבודה ולאחר מכן משרה שניה כאם במשרה מלאה ומתישהו אחר כך יש חיים. החיים באים על חשבון שעות שינה ובבוקר אני כמו זומבי במשרד וחוזר חלילה. השגרה נשחקת ושוחקת מתישה ומיאשת.

אחותי התאומה עברה לגור במדינה אירופאית סוציאלית אמתית. שם קצבת ילדים היא פי חמש מזו שאני מקבלת מהביטוח הלאומי והקצבאות האחרות עומדות ביחס ישר לצורך בהן. אמא שלי עובדת שם כמורה ומקבלת הערצה על המקצוע שלה וזה גם מתבטא בתלוש בסוף החודש. אני עצובה מהגעגוע ומהדגש.

אני עצובה כשכל יום במשרד אני בוהה בהפרשים העצומים בין אלו המדשדשים אל יום תשלום שכרם ואלו המושכים מליונים בשנה, הבדלים שמתנפצים לי בפרצוף כמו בועות סבון היתוליות של שורדים ושל מעמדות. של מתנצלים ושל מנצלים. של הנוסעים בקאדילק והמצטופפים באוטובוסים מעטים מדי. מאחרים לרוב.

אני עצובה כי אני מכירה את השיטה על פיה נכתבים נהלים שיגדילו פערים שידאגו לשמן את המצבורים. השיטה שמלבינה את זרימת ההון למקומות הנכונים. השיטה שתסדר הכל כך שיהיה חוקי לנתב את הכספים מתוך חשבונות הבנק של משלמי המיסים.

אני עצובה כי אני יודעת היטב מה זה לחיות ללא חשמל ולהתקלח מדליים, לאכול מקופסאות שימורים ולבשל אורז על גזיה במשך שבועות. זוכרת את עצמי כנערה מרוויחה כסף קיץ כדי לתת לאמא לקנות לנו אוכל ולשלוח אותנו ללמוד נהיגה. מציצה בעינית בחשש לשמע כל דפיקה בדלת ומשלחת את הכלב בשליחי ההוצאה לפועל. מסתפקת בג'ינס מהשוק כשכל החברות לובשות את המותג הלוהט הבא.

אני עצובה כי במשך חודשים לא הצלחתי למצוא עבודה במקצוע שלי שעלה לי הון קטן לרכוש. עלה לי בכאב ללבוש ארשת פנים שמחה כשהילדים היו שבים הביתה מבית הספר, לספר להם שהכל בסדר. לא לספר להם שאמם רואת החשבון חושבת למצוא עבודה כזבנית בחנות.

אני עצובה כי אפילו אני לא רוצה להתקרב לחשבון הבנק שלי כי יש מקומות שלא נכנסים אליהם. כי קרוב קרוב אליי חברים לא יכולים להכנס לסופר לקנות אוכל למשפחתם. שנאלצים לחתוך בבשרם.

אני עצובה כי שלשום היו בחירות ואיכשהו אני יודעת ששום דבר לא עומד להשתנות.