הידיים מתמלאות דקירות ואת דוחפת אותן בין הירכיים, מהדקת רגל על רגל מצמידה את כל הגוף לכסא. השפתיים בוערות לך את מצמידה אותן נושמת מהאף מתכנסת מול התנור. הריאות משתנקות בך ואת נאבקת לנשום לאט ועמוק כדי לא לתת לזה לחמוק.

בבוקר התעוררת והרגשת את החלק הזה שבך שהתמלא פתאום. התחלת למשוך לכיוונך את המילים בעדינות, שלא יקרע ורק קצה מת הוא מה יישאר לך בידיים. גיששת דרכך ללא תחושה והבחנת באיתות זעיר בחשיכה כל כך זעיר שכבר ידעת שעד שתגיעי הוא ידעך.

את יושבת מול הערימה של זרדים שליקטת בסביבה, מדי פעם מלבה את הבעירה אבל לרוב לוחשת לה, שתשתדל להישאר בהכרה.

עורגת למה שלא ניתן מטפסת לפסגות בהן האוויר דל ואז נוחתת והולכת להזדיין קצת כדי לעטוף את עצמך באשלייה של תחליף נגיש.

עכשיו התחבאי קצת, התחפרי בחורף שבך, סמני לך טריטוריה צמודה ואל תניחי לאיש לחצות גבולות גיזרה.

הגעת למקום הזה של לרצות עוד בלי לחדול לנסות להבין. זה עוד סכין.