את קול הנפץ שמעתי קודם. מיד אחר כך ראיתי אופנוע ואז את הרוכב. מפוזרים שלושתם באותם עשרה מטרים, נשימותיי פוזרו אף הן לצד כל השברים הללו. פרופורציות מעולם לא היו הצד החזק שלי.

בלי לחשוב עצרתי בצד ותוך כדי כבר חייגתי מאה להזעיק. אנחנו אוהבים להרגיש שאנחנו עושים משהו שיועיל במעט לאדמה הזו ואז להמשיך במנהגנו בחשיבות יתר שמספיקה לנו לשעה שעתיים. אבל שעה שעתיים לא זכרתי איך נושמים. גם לא הוא, הרוכב.

גשם מפורז ירד הבוקר כשיצאתי מהבית, עדיין אדישה. עשר דקות אחר כך הוא ראה את הטיפות נורות עליו מהעננים מולו על הקסדה הסגורה, שרוע  בגבו על הכביש. זרים שעברו בסביבה נידבו לו עצה לא לקום. שישאר ולא יזוז. תכף יבוא מגן דוד להעביר אותו למסלול החלופי של חייו. זה מה שהם עושים, המצילים. עוזרים במעברים, חוצים את הקווים. הוא כבר לא ימצא את קו המחשבה לפני שההיא ההיסטרית העיפה אותו עשרה מטרים באוויר. והיא בכתה, על אף הקור היא רעדה. במקום לחבק אותו היא חיבקה את עצמה וחיפשה את החתיכה של חייה שדרסה במכוניתה.

עוד דקה שתיים חיכיתי לראות שהזיז את רגליו והמשכתי משם, רציתי לשכוח, להמשיך עם קצת כח אבל הם המשיכו להתקשר ולברר ולבשר שהכל טופל. וגם שלחו מסרון וזהו, נגמר.

מאוחר יותר כבר שקעתי בתוך בוץ טובעני פרטי של הזיות ולא נותר בי מקום לרוכב חסר אופנוע מוטל על כביש רטוב וגם לא כאב לנשום אליו.

בערב לבד ראיתי אותך ואותו ואותם וערבוב של רצון ופנטזיה ומוסר ועיסה של סדיני כותנה ואספלט. וזהו, נגמר.