כל מה שיש לי, כל מה שלא

כמעט הכל יש לי. מוסיקה  נפלאה, מופלאה, רועשת מזיזת איברים, נרגשת, מצעפת לי את העיניים חודרת לתוך הוורידים וסוחפת תחתם את השרירים. ויש, שרירים. אני חושפת אותם מתי שצריך ואם לא חייבת אז לא. ולפעמים גם מול הילדונים, יש לי גם כאלו, מדהימים. מוכשרים וחכמים. לא היו מביישים כל אם פולניה, או אחרת. הם חצופים ועקשנים, מרדנים ונרגנים ועומדים על שלהם, מפרגנים לי חיבוק של לפני השינה או עזרה במטבח. הם שלי ומשלי. ומתוכי. ומתוכי גם באו להן מאות ואלפי מילים ומשפטים וביטויים והתחכמויות שאני אוהבת להגות מתוך מוחי. יחד עם המיגרנות. כשהמנגינה ההיא מתחילת הפיסקה הזו מפתה את המילים לבוא ולזרום במורד העורף, לצמרר מאחורי האוזן, כמו הנשיכה הזו שלך שהיא גם קצת שלי, לדגדג על עצם הבריח, זו שמחבבת את שלוליות המים שנקוות בה במקלחת חמה, לטפטף על הפטמות, אלו שאוהבות את רמיזות מבטיך, לנדוד לי על הפופיק ולהתפרץ מתוך הבטן, נורות למפרקים והאצבעות, שלי, ישירות על המקלדת, כי גם שחיקת סחוס יש לי, כזו שלא מרשה לי לכתוב בעט. אותו עט שנתן לי חבר קרוב אבל אותו כבר אין לי, את החבר, כי הוא הלך בלי להגיד מדוע. ועכשיו יש לי חור שם, במקומו. ויש אחרים שצצו ונשארו ונשארים, עד היום, למרות שהם משתנים וגם אני. אני להם והם לי. גם אותך יש לי, או אולי, או מחר או אתמול, כרגע אין, אולי אתה כבר ישן. או מנגן או מעשן. יש לי חיבה לסיגריות ואלכוהול משובח ונדידות ברחובות העיר הזו המשוגעת ודב אחד גדול שמחבק תמיד בלי שום סיבה כי הוא לא צריך סיבה ובכלל אני הסיבה. שלו. לו יש אותי לתמיד. גם ארנבת יש לי. נתנה לי לראות אותי מחדש, בלי חשש, אחרת, קפואה, שחורה-לבנה. יש לי את הידיעה שאני יכולה לפרוץ הכל, אין לי תמיד את התעוזה לעשות כך, להעלים גבולות להתעלם מקוים, להפיל חללים. חלל עמוק יש לי גם שמתאווה להתמלא ממתין בשקט להשלמה. לדממה, אותה אין לי, ההיא הכתובה בכל פינה, שלי. יומנים ומחברות צפופי כתב יד קטן קטן במגירות, יש לי. על המיטה, ובמרפסת ועל השטיח, בזמן נסיעה או בפקק או בהפסקת סיגריה בחדר המדרגות או באמצע ישיבה, יש המון כאלו מפתיעים או תקועים או בין לבין מדשדשים. עד שיתפוצצו עליי כמו זיקוקים, של דיו. ושפתיים יש לי, שכואבות כשלא מנושקות. לאורך זמן. וזמן גם יש לי, או שאין, או מבוזבז או מיותר או מי בכלל רוצה למדוד דברים בפרמטרים של דקות ותקתוקים. אולי אמדוד את העולם הזה בחיוכים, או חיבוקים, או מגע של קצה האצבעות הארוכות שלך, או שלה או שילוב. שילוב ידיים זה אין לי ואני גם לא רוצה. מעדיפה לפשוט אותן לצד הגוף ללא תזוזה, בהכנעה, כזו שאני מנדבת רק כשזה מתאים לי, וגם כשהוא יחשוב שנתתי כי ביקש או כי פקד או כי לחש, בפסים הכחולים שבצדעיי יהיה חיוך בלתי נראה, כזה שיהיה מרוצה, מהתמרון הלא מורגש, כן גם זה יש לי. ונכס. נכס צאן ברזל, או נכס מבטון כזה שממשכנים תמורת ריבית. וגם ריבת ענבים ווניל לשחות בה ולהתענג. עד הספק, הבא. לא, הוא לא בא, הוא פשוט קיים. תמיד. לרוב יש לי יכולת לדרוך עליו ואז הוא נדבק לי לסוליות הכפכפים ובצורה הזו הוא שם ולא. כך הוא שלי וקח הוא לא. וכשיש לי את העיניים שלך והעיטופים הטורפים המלטפים המרפרפים ואת המילים היודעות המכירות ואת הזיונים המוטרפים המופלאים, אין לי את הצרבות הפולשניות המייסרות. הגם שכתבתי אותן והן נשארו לתמיד, בארכיון. יש לי אותי, כאן ובכלל ויש לי פחדים וחוסר ידיעה או חוסר הבנה או אכזבה קשה, יש לי גם תקווה, פחות מאופטימיות ויותר מפסימיות אבל עם כוונה, אין לי הכוונה או מדריך או מפה אבל יש לי חיבה עמוקה להליכה איטית ומתונה, ויש גם מחנק, עדיין אין לי חול ואבק.