You've seen only one second out of a two seconds story

אז למה למהר

אולי יצא לך לומר לא מעט את המילים האלו, באמצע זיון חד פעמי, בטיול מול השקיעה, בהיותך חולה או על הקרשים או שיכור בלי הכרה, או בכלל באמצע שיחה תוך שההבנה הזו תכה בך לפתע בגלל ציור של שפתיה על לובן פניה בחשכת החדר.

אולי לא תלחש מילים אלו לעולם, כי תחשוש, כי תסתגר, כי תימנע, כי תחשוב שיש אחרת שראויה להן אבל טרם פגשת בה, או כי אינך מכיר את התחושה שתעלה אותן על דל שפתיך. המנשקות. בלי הפסקה.

אלו לילות רבים חסרי שינה שירדפו אותך בלי להבין על מה הלכה. למי. ואת מי היא מחבקת כעת, כשזה לא אתה. ואתה, את האגו שלך אתה מחבק בשעות הקטנות של הלילה, או כשידיך שוקדות מרוכזות בעבודה, או את האדום הפועם שבבית החזה אתה מחשב לנסות ולהרכיב מחדש או שבכלל מיואש מלא חשש. ושואל את עצמך אם זה חדש המקום הזה אליו נקלעת. ואם כן, לבטח היית צריך לומר לה.

ואז אתה מתחיל לראות, פרטים. תתרחק מעט, משם תצליח לתפוס את התמונה כולה. ותצייר אותה בשחור ולבן, בהקפדה יתרה, בשעות ארוכות, בהמוני תובנות, בנקודות שחורות, מרוחות מדויקות. ככל שתראה תמהר להחליף עוד דף ועוד צורה תתגבש ותצמח והחלל שקפא בין איבריך יתחיל להיות מעט יותר רך. מהאבנים ההן ישארו רק פרורי בזלת זעירים שינשרו לך מהצעדים האיטיים כשאנרגיות אחרות, מלומדות, יותירו אחריך, בין פתיתים של שלג, סימנים.

סובב את ראשך, הבט, בפערים שמהווים קוים תוחמים למי שהיית לפני שניות ספורות, אמץ את הרמיזות העדינות או הצעקות הרמות הלא מושמעות, הלא מפורשות, אתה יודע להקשיב לאינטונציות הקלות.