הוא לא האמין באהבה, למרות זאת תכנן לבקש את ידה באותם צהריים מושלמים.
בלב הירוק – הכחול הציורי הופיעה תזכורת לדרכו הידועה של הטבע, הפריעה לו והעבירה את חייו למסלול חדש ומסוכן, שנפל עליו, פשוטו כמשמעו, מהשמיים.
אין סוף לאהבה = Enduring Love ; משנת 2004 על פי ספרו של איאן מקיואן "אהבה עיקשת". רוג'ר מיצ'ל ביים את הסרט , ג'ו פנהול עיבד וכתב את התסריט.
זהו סרט בריטי אופייני בזרימה האיטית שלו שמשאירה את המתח אך סנטימטרים בודדים מתחת לפני השטח ממש ברקע מחשבותיו של הצופה, אני.
דניאל קרייג כשחקן אופי, זמן רב בטרם הפך לג'יימס בונד החדש, מצליח לעורר בי תהיות לגבי תפקידו של הטבע בהתנהלותו של האדם והמניפולציה שמופעלת לכאורה על האנושיות וההתנהגות. מהו המוסר אם לא תוצאה של קו ייצור בזרם החיים כפי שאנו מכירים אותם? אחריות, הוקרה, הערכה, כבוד ובעיקר אהבה, הייתכן כי כולם אשליה דרביניסטית שהוטבעה על ידי הזמן בכדי לשמר את המין האנושי, אפילו קיומם של קשרים על סוגיהם השונים, חברויות, ידידויות, זוגויות, פתאום מקבלים נקודת מבט אחרת נוכח צפייה בסרט.
השגרה הזוגית של הדמויות מתובלת במינון מדויק של חיפוש, כמיהה, ייאוש ותקוות, בהם מפקפק הגיבור בשיגעון הפרטי שלו שלעתים אף נדמה שכל כולו מתרחש בתוך ראשו בלבד.
כדרכם של סרטים בריטים משובחים, הישאבות לעולם אפרפר ומעט מעוות היא בלתי נמנעת, לפחות בעיניי, בזמן שאני נדרכת לקבל את הפתרון שיוגש לי אי שם לקראת סופו.
ולא, אל תצפו לסוף הוליוודי.
לאחר השיחה עם סבתי הערב, אותה שיחה שאני מקפידה עליה כל שנה, אותה שיחה שלעולם תגרום לשתינו לבכות, והצפייה בסרט הלא פשוט הזה, נודדות מחשבותיי לפגישתה בסבי, נער צעיר, יתום ופצוע, אז, לפני ששים וחמש שנים, במרכז שיקום בהולנד, ארבעה חודשים לאחר תום המלחמה ההיא.
הם האמינו באהבה, חייהם היו תלויים בה, הם משמרים אותה עד היום.
על שפת העולם 